שנות הזהב
לבני גיל הזהב.

הכל התחיל לפני שנה בערך. אבא שלי היקר, שיאריך שנים בע״ה, קיבל אירוע מוחי. יש לציין שאבי לא צעיר, אבל הלך לבית החולים על שתי רגליו.

אני לא מאחלת לאף אחד לחזות בשני בעת אירוע מוחי. אצל אבי שיח׳ זה לא ארך כמה דקות או שעות, זה לקח ימים. ולראות הידרדרות מול העיניים, זאת חוויה מטלטלת.

אבל לא על האירוע אני רוצה לכתוב, אלא על ההתנהגות לאבי. שהיתי לצידו בשעות הראשונות לאירוע, והוא שהה במחלקה רגילה. טיפול הוא לא קיבל כלל, כי הוא מבוגר, ובשביל מה לטפל… והוא סתם תופס מקום במחלקה.

לאחר כמה שעות הודיעו לי שמעבירים אותו לגריאטריה. התקוממתי: למה ולשם מה? נכון שהוא באמצע אירוע מוחי, אבל הוא מתפקד לבד! אם כבר להעביר אותו, אז למחלקה הנוירולוגית, ששם הוא צריך להיות. לצערי, השיקולים היו אחרים, ושמו אותו במחלקה גריאטרית בזמן שיכלו לעקוב אחר האירוע. וכל חטאו היה שהוא כבר לא צעיר. (ואת זה הם אמרו במפורש.)

ומאז, לצערי, אבי כבר לא הולך על רגליו. ב״ה, אבי שיח׳ לא נפגע בכלל בראש, רק מוטורית.